הָיָה זֶה מַעֲמִיד וְזֶה מַעֲמִיד ייֵבָא כְּהָדָא אִם הַמּוֹכֵר תּוֹבֵעַ לְלוֹקֵחַ יַעֲשׂוּ כְדִבְרֵי הַלּוֹקֵחַ. וְאִם הַלּוֹקֵחַ תּוֹבֵעַ לְמוֹכֵר יַעֲשׂוּ כְדִבְרֵי הַמּוֹכֵר. וָכָא כֵן.
Pnei Moshe (non traduit)
וכא כן. וה''נ כן הוא דאם אח''כ תבע המוכר את הלוקח יעשו כדברי הלוקח והרי הן לאוכלין וחלה קדושת שביעית עליהן ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר יעשו כדברי המוכר והרי הן לעצים:
נִיחָא חוּמְרֵי אָדָם 22a וְחוּמְרֵי בְהֵמָה. שֶׁאָסוּר לְשׁוֹלְקָן. תַּנֵּי הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְאוֹכְלִין וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְעֵצִים לֹא הַכֹּל מִמֶּנּוּ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְאוֹכְלִין וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לְעֵצִים לֹא הַכֹּל מִמֶּנּוּ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְעֵצִים וְהַלּוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין וְחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן לְעֵצִים. מַה נָן קַייָמִין אִם כְּשֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ דְּמֵי עֵצִים נָתַן לוֹ. אִם בְּשֶׁמָּשַׁךְ וְאַחַר כָּךְ נָתַן לוֹ מָעוֹת דְּמֵי אוֹכְלִין נָתַן לוֹ. אֶלָּא כִּי נָן קַייָמִין בְּשֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ מָשַׁךְ תַּפְלוּגְתָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר אֵין הַמָּעוֹת קוֹנִין דְּבַר תּוֹרָה דְּמֵי אוֹכְלִין נָתַן לוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הַמָּעוֹת קוֹנִין דְּבַר תּוֹרָה דְּמֵי עֵצִים נָתַן לוֹ. הַמּוֹכֵר מוֹכֵר לְעֵצִים וְהַלּוֹקֵחַ לוֹקֵחַ לְאוֹכְלִין.
Pnei Moshe (non traduit)
המוכר מוכר לעצים וכו'. השתא מיבעיא ליה בגוונא אחרינא דאם לא נגמר המקח ביניהן לזה או לזה אלא כל א' מהן מעמיד על דבריו המוכר אומר לעצים אני מוכר לך והלוקח אומר לאוכלין אני רוצה ליקח ממך ולא נתרצו ביניהן ואח''כ לקח ממנו סתם ולא פירש לכך או לכך ומיבעיא לן אחר איזה מחשבה אנו הולכין:
וייבא כהדא וקאמר הש''ס דאתייא כהדא דתנינן בתוספתא דקידושין (סוף פ''ב) זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח''כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי מוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי לוקח:
ניחא. אמתני' מהדר דקתני נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה וניחא הוא לפרש לחומרי אדם שאין עושין ממנו למלוגמא וחומרי בהמה מאי נינהו וקאמר שאסור לשלקן כדפרישי' טעמא במתני':
תני. בבריית' על אלו דתנינן במתני' דבמחשבה הן תלוין ואם המוכר מוכר אותן על מנת לאוכלן והלוקח לוקח הוא לעצים לא הכל ממנו כלומר אין מחשבתו של הלוקח כלום ולא כל הימנו להפקיע מהן קדושת שביעית הואיל וכבר חישב עליהן המוכר לאוכלין חלה קדושת שביעית עליהן וכן אם המוכר מוכר לאוכלין וכו' וזה מכ''ש הוא שהרי גם הלוקח חישב בשעת המקח לאוכלין ופשיטא דלא מהניא מחשבתו אח''כ שנמלך עליהן לעצים אלא משום הסיפא נקט לה:
המוכר מוכר לעצים וכו'. כלומר אלא בהא הוא דמיבעיא לן אם המוכר מכרן לעצים והלוקח הוא שחישב בתחלה לאוכלין ואח''כ נמלך וחישב עליהן לעצים מהו מי נימא דהואיל והמוכר ג''כ חישב עליהן לעצים מהניא מחשבה בתרייתא דהלוקח שיהו לעצים או דילמא מכיון שהלוקח כבר חישב עליהן בתחלה כשבאו לידו לאוכלין תו לא מצי הדר ביה ומפרש ואזיל בהי גוונא מיירי דמיבעיא ליה הכי:
מה אנן קיימין. בהאי בעיא ובאיזו שעה היא נתינת מעות והמשיכה:
אם בשנתן לו מעות ואח''כ משך. כלומר אם נתינת המעות היה מיד בשעת המקח ומשיכת הלוקח לא היתה אלא אח''כ כשחזר ונמלך עליהן לעצים בזה לא הוה שייכא הבעיא דבכה''ג ודאי דמי עצים נתן לו וזהו אפי' למ''ד מעות קונות מד''ת ולענין שאינן יכולין לחזור בהן וא''כ הכא בשעת נתינת מעות הקנה לו המוכר להלוקח את המקח ודעתיה דהמוכר לעצים היה וכשקיבל הדמים בשביל מחשבה שיהיו לעצים הוא שקיבל ואע''ג דדעתיה דלוקח היה בשעת המקח לאוכלין מ''מ דעת המוכר שמקנה לו היה לעצים ובו הדבר תלוי שמקנה לו בשעת נתינת המעות ולמ''ד משיכה היא דקונה מד''ת פשיטא שהוא לעצים שהרי המשיכה היתה כשנמלך הלוקח וחישב גם הוא לעצים:
אם בשמשך. בשעת המקח ואח''כ נתן לו מעות בזה נמי לא מספקא לן דאיפכא הואי דדמי אוכלין נתן לו שהרי אפי' למ''ד מעות קונות מודה הוא דמשיכא עדיפא לענין דאם קדמה המשיכה דכבר נקנה המקח אלא דס''ל דמעות קונות אף שעדיין לא משך הלוקח וא''כ הכא שבשעת המקח היה דעת הלוקח לאוכלין ואדעתא דהכי משך אותן ודאי דבדעתו הדבר תלוי שהוא עושה הקנין במשיכתו וכיון שמשך אותן אדעתא דאוכלין ונקנו לו מה שנתן דמים אח''כ בשביל דמי אוכלין נתן וכלומר דבכה''ג אין אנו הולכין אחר שעת נתינת המעות שאע''פ שלא נתן לו המעות עד אחר שנמלך עליהן לעצים לאו כלום הוא לפי שכבר נקנה לו במשיכה מאז שהיה דעתו לאוכלין והרי מה שנתן הדמים בשביל דמי אוכלין הוא שנתן:
אלא כי אנן קיימין. להבעיא בכה''ג דוקא הוא:
בשנתן לו מעות ואח''כ משך. כלומר שהנתינת מעות והמשיכה היה מיד בשעת המקח אלא שבתחלה נתן המעות ואחר כך משך ואם נתינת מעות הוא עיקר הקנין אם כן בדעת המוכר הדבר תלוי שהרי מיד כשנותן לו המעות מקנה הוא לו ואף שעדיין לא משך ודעתיה דמוכר לעצים הוא וכשנתן לו המעות אחר כך דמי עצים נתן לו אבל אי אמרינן דאין המעות קונות ועיקר הקנין מד''ת משיכה היא א''כ בשעה שנתן המעות עדיין לא קנה הלוקח וכשמשך אח''כ הוא שקנה אותן ומכיון שדעת הלוקח בשעת הקניה לאוכלין היתה א''כ דמי אוכלין נתן לו וכלומר שעת הקניה היא לאוכלין ובדעת הלוקח הדבר תלוי שאז היה דעתו לאוכלין ובכה''ג הוא דמיבעיא לן לדינא וקאמר דתפלוגתא דר''י ור''ל היא וכו' דלמ''ד אין המעות קונות מד''ת אלא משיכה דוקא א''כ דמי אוכלין נתן לו וכדפרישית ולמ''ד מעות קונות מד''ת דמי עצים נתן לו וכדאמרן:
משנה: שְׁבִיעִית נִיתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִּייָה וּלְסִיכָה לוֹכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ וְלֹא יִסּוֹךְ יַיִן וְחוֹמֶץ אֲבָל סָךְ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶן שְׁבִיעִית שֶׁנִּיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר.
Pnei Moshe (non traduit)
קל מהן שביעית. בדבר זה שניתנה להדלקת הנר כדדריש בריש פ' דלעיל תהיה אף להדלקת הנר משא''כ בתרומה ומעשר שני שהתרומה כל זמן שהיא טהורה לא ניתנה להדלקה ואם נטמאת מדליקין בה אבל מעשר שני אין מדליקין בו בין שהוא טמא בין שהוא טהור שלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא להדלקה והכי איתא בתוספתא (פ''ז) וכן הלכה:
וכן. הוא הדין בתרומה ומעשר שני שלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין משנין אותן מדבר שדרכו בכך לדבר שאין דרכו בכך:
מתני' שביעית ניתנה לאכילה וכו'. בפירות האילן או באילו שאין דרך רוב בנ''א לזורען מיירי דאלו מותרין באכילה ולא גזרו עליהן כדאמרינן לעיל (בפ''ד במתני' ב') ומפרש בגמרא כשדרכו ליאכל אבל אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון פת שעיפשה וכיוצא בו תבשיל שנפסד ולא קניבת ירק וזהו הנשאר מהפסולת הירק אחר שקנבו וביררו אותו וכן דבר שדרכו לאכול כשהוא חי אוכלו חי ודבר שדרכו לאכול מבושל אוכלו מבושל ואין משנין אותן וכן לשתיה וכו':
הלכה: כֵּיצַד לוֹכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לוֹכַל אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לוֹכַל לֹא פַּת שֶׁעִיפְּשָׁה וְלֹא קְנוּבַת יֶרֶק וְלֹא תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְקַלְקֵל צוּרָתוֹ. וְכֵן הוּא שֶׁבִּיקֵּשׁ לוֹכַל תַּרְדִּין חַייִן אוֹ לַכּוּס חִיטִּין חַיּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. כֵּיצַד לִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. אֵין מְחַייְבִין אוֹתוֹ לִשְׁתּוֹת אֱנַיֹגָרוֹן וְלֹא אֵיקְסֻיגָרוֹן וְלֹא יַיִן וּשְׁמָרִים. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו לֹא יְהֵא מְגַמֵּא חוֹמֶץ וּפוֹלֵט אֲבָל מְגַמֵּא הוּא וּמַבְלִיעַ וּמְטַבֵּל כָּל צָרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַחוֹשֵׁשׁ גְּרוֹנוֹ לֹא יְעַרְעֶנּוּ בְשֶׁמֶן אֲבָל נוֹתֵן הוּא שֶׁמֶן הַרְבֶּה לְתוֹךְ אֱנַיֹגָרוֹן וְגוֹמֵא.
Pnei Moshe (non traduit)
לא יערערנו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:
ואינו חושש. שאם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:
לא יהא מגמע חומץ ופולט. לפי שהוא מפסידו ועוד שניכר שהוא לרפואה וכל המיוחד לאדם לא ניתנו לרפואה בשביעית:
ולא יין ושמרים. כלומר היין שיש בו שמרים הרבה וא''א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך וכן הוא בתוספתא (פ''ו) לשתות יין בשמריו:
אין מחייבין אותו לשתות וכו'. בפ' כיצד מברכין מפרש להו אניגרון מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן משביעית אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמר התם:
אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן חיין:
גמ' אין מחייבין אותו לאכול וכו'. כדפרישית במתני':
לֹא יִסּוֹךְ יַיִן וְחוֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. הַחוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁעָלוּ בוֹ חַטָּטִין סָךְ שֶׁמֶן אֲבָל לֹא יִסּוֹךְ יַיִן וְחוֹמֶץ. אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית אֲבָל לוֹקֵחַ הוּא שֶׁמֶן עֶרֶב שְׁבִיעִית וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. 22b רִבִּי אִימִּי סָבַר מֵימַר אֲפִילוּ מִן הֶחָשׁוּד. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי לא אָֽמְרוּ אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם חָשׁוּד אִם אֵינוֹ חָשׁוּד. הָא דָּבָר בָּרִיא שֶׁהוּא חָשׁוּד אָסוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
תני. (בתוספתא פ''ד):
אלא כפירות הארץ. שלא במדה וכו' דלא ליתי לאחלופי ואם היו נכרין שהן מחו''ל מותר:
אילין קורדקייא. כמו חיפי קורדנייתא בפ' כל שעה כלומר כגון אלו שרגילין להעלותן מן סוסיתא והיא בח''ל סמוך לא''י כדאמרינן לעיל (בפ''ו בהלכה א') ארץ טוב זו סוסיתא ומעלין משם למכור בטבריא:
לא יסוך יין וחומץ וכו' ומפרש לה כגון החושש את ראשו וכו' שלפעמים עושין זה לרפואה ובשל שביעית אסור שאין דרכן לסיכה וניכר שהוא לרפואה:
אין מפטמין את שמן של שביעית לתת בתוכו עיקרי בשמים שיהא מפוטם מפני שהעיקרין בולעין את השמן והולך לאיבוד. אבל לוקח הוא שמן ערב שביעית. כלומר אבל שמן ערב שיש לו ריח לוקח הוא בשביעית ואינו חושש שמא נתפטם בעיקרי בשמים משל שביעית וכך הוא בתוספת' שם אין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקחין שמן ערב לסיכ' מ''מ:
ר' אימי סבר מימר. דהאי מ''מ הוא לומר אפי' מישראל החשוד על השביעית וא''ל ר' יוסי לא אמרו אלא בסתם שאינו ידוע אם הוא חשוד או אינו חשוד הא אם ברור הוא שהוא חשוד אסור ליקח ממנו:
מַהוּ לְפַטֵּם יַיִן שֶׁל שְׁבִיעִית. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא קַל מֵהֶן שְׁבִיעִית שֶׁנִּיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁהוּא מוּתָּר. וְהָתַנֵּי אָסוּר. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר דְּרִבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּרִבִּי יְהוּדָה מַתִּיר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַשְׁבִּיחוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
זה שהוא מודד בכפיש'. והיא עשויה למדידות הרבה עד כאן הוא כך ועד כאן הוא כך והוא לא מדד בצמצום אלא שנזדמנה לו ב' וג''פ כפי מה שרצה אסור למוד בה דהוי כמתכוון למדוד:
א''ר הושעיא אסור מימר עבד אצבעך. בתמיה וכי אסור לומר עשה כך באצבע שלך לסימן שעד כאן יהיה כך וכך וזה נמי כך הוא דמכיון שלא נתכוין למדידה ממש אין כאן איסור:
מהו לפטם יין של שביעית. דבמעשר שני תנן (בפ''ב) דמ''ש אין מפטמין את השמן אבל מפטם הוא את היין ובשביעית מהו:
נישמעינה מן הדא. דקתני במתניתין קל מהן שביעית וכו' וא''כ אם במעשר שני החמור לענין הדלקה מותר בשביעית מכ''ש לפטם את היין דמותר במעשר שני שהוא מותר בשביעית:
א''ר אלעזר דר' יהודה היא. (בריש פרק יא דתרומות) תנן אין מפטמין את השמן אבל עושין את היין ינומלין אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו ומפרש לה ר''א דר' יהודה דמתיר בבישול אוסר הוא בינומלין דהיינו מפטם שנותן לתוכו דבש ומיני בשמים וטעמא דאינו מותר לר' יהודה אלא במשביח את היין עצמו שהוא מתקיים ביותר כשמבשלו אבל במפטם שהוא ינומלין שאינו משביח את היין להתקיים ע''י כך אוסר וה''נ מאן דתני אסור ר' יהודה היא:
קַל מֵהֶן שְׁבִיעִית שֶׁנִּיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר. וּתְרוּמָה לֹא נִיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר. תְּרוּמָה טְמֵיאָה נִיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר. שְׁבִיעִית אֲפִילוּ טְהוֹרָה נִיתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר. רִבִּי חִזְקִיָּה עָל מִסְחֵי יְהַב צְלוּחִיתָא לְזוֹסִימִי אוֹרִיָּרָא. אָמַר לֵיהּ אַעִיל לָהּ לִי לָאֲשׁוּנָא. אָמַר לֵיהּ לֵית אָסוּר. אָתָא שָׁאַל לְרִבִּי יִרְמְיָה. אָמַר לֵיהּ אָתָא וְאָמַר לֵיהּ לִמַּדְתָּנוּ וְתַנֵּי כֵן אֵין סָכִין שֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית בַּמֶּרְחָץ אֲבָל סָךְ הוּא מִבְּחוּץ וְנִכְנַס.
Pnei Moshe (non traduit)
טבח כהן שנתמנה לו בכור. ואנן תנן בפ' דלעיל שאין עושין סחורה בבכורות אא''כ לקחו למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו והא כיון דטבח הוא לא התירו לו והבעיא היא אם מותר לקטעו קופדין וזהו לחתיכות חתיכות בשר ולמכרו בשוק דאפשר דמכירה כזו לא מיחזי כעושה סחורה:
ר' ירמיה סבר מימר. דבכה''ג שרי ורצה לפשוט ממה דשרו ב''ה את שדרכו ליאגד בבית אוגדין אותו למכור בשוק וה''נ מכיון שדרך לעשות חתיכות חתיכות לבית מותר למכור כך לשוק:
א''ר מנא. דלא דמיא דאדרבה כל גרמא היא אמרה דהוא אסור. מכל עצמה של מתני' נלמד שזה אסור שהרי הכא דרכו כך למכרו בשוק חתיכות חתיכות ושלא יהא נראה כעושה סחורה בגופו של הבכור ולא התירו ב''ה במתני' אלא דווקא בגוונא של האגודה שאינו מדרך לעשותה כשמוכר לשוק:
אתא. ר' ירמיה וא''ל לר' חזקיה הלא אתה למדתנו זה ותני בברייתא כן אין סכין שמן של שביעית במרחץ וכו'. והא דתנינן שמן של שביעית סכין בו היינו שסך עצמו מבחוץ ונכנס אבל במרחץ אין סכין בו משום בזיון קודש וכן לא שמן שריפה כדמסיק דטעמא מפני בזיון קדשים:
קל מהן שביעית וכו'. דקתני במתני' ופריך וכי תרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה היא שניתנה להדלקת הנר דזהו שמן שריפה שאמרו בכל מקום ותרומה טהורה אין מדליקין בה אבל שביעית אפי' טהורה ניתנה להדלקת הנר:
על מיסחי. נכנס לרחוץ במרחץ:
לזיסימי אודייתא. לזוסימי הוא כהאי דאמרינן פ' במה טומנין כוספא דיסמין וזהו הוורד של יסמין ונכבש בשמן שומשמין ועושין אותו לסוך ולרחוץ את הזוהמא ואדייתא הוא מהגדל בשדה. וכל השדמות עד נחל קדרון בירמיה (ל''א) תרגומו וכל אדיתא:
וא''ל לשלוחו העל לי הצלוחית הזאת עם השמן לאשונא להתנור לחממו כדי שיהא נוח לסוך ולרחוץ בו ושל שביעית היה וא''ל זה וכי לית הוא אסור לסוך במרחץ כהאי ברייתא דלקמיה:
אתא זה השליח ושאל לר' ירמיה וא''ל שר' חזקיה צוה לו כך:
וְלֹא שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה לֹא בְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וְלֹא בְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת מִפְּנֵי בִּזָּיוֹן קֳדָשִׁים.
Pnei Moshe (non traduit)
לא בבתי כנסיות וכו'. כלומר וכן אין סכין בו לא בבתי כנסיות ובתי מדרשות מפני שנראה כבזיון קדשים בפני רבים:
משנה: אֵין מוֹכְרִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית לֹא בְמִידָּה וְלֹא בְמִשְׁקָל וְלֹא בְמִנְייָן וְלֹא תְאֵינִים בְּמִנְייָן וְלֹא יֶרֶק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמֵר אַף לֹא אֲגוּדוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגוֹד אוֹתוֹ בַבַּיִת אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַשּׁוּק כְּגוֹן הַכְּרֵישִׁין וְנֵץ הֶחָלָב.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני אין מוכרין פירות שביעית וכו' כלומר מה שמותר למכור כאותו ששנינו בפ' דלעיל שאם לקט לעצמו והותיר מותר למכרו וכיוצא בזה וכן מותר למכור מעט מעט כדאמרי' שם (בהלכה ד') וכשמוכרן לא ימכור לא במדה ולא במשקל ולא במנין שלא יהא נראה כסוחר בפירות שביעית ומדקדק למוכרן בצמצום במדה וכו' אלא מוכרן אכסרה שמתוך כך ימכור אותם בזול ויהא ניכר שהוא נוהג בהן מנהג הפקר:
ולא תאנים במנין. כלומר שאע''פ שדרך למוכרן במשקל וה''א דכשמוכרן במנין מותר וכן הירק שדרכו להמכר במנין וה''א כשמוכרן במשקל מותר שאין זה כדרך שרגילין למוכרן קמ''ל דאפ''ה לא משום דהוי כמדקדק במכירתן:
בש''א אף לא אגודות. מפני שהוא דרך שאוגדין אותו למכור בשוק:
ובה''א את שדרכו לאגוד אותו בבית מה שהוא מדרך לאגוד אותו כשמביאו לבית מותר לאגוד אותו למוכרו לשוק לפי שאגודת הבית מסתמא הוא דרך אכסרה שאינו מדקדק כמה יהיו באגודה לפיכך מותר למכור לשוק כדרך אגודה זו אבל אם אין דרכו לאגדו כשמביאו לבית אלא כשמוכרו בשוק אוגד אותו מודו ב''ה שאין מוכרין אותו אגודות שניכר שאגודה זו למכור בצמצום הוא והוי כסחורה:
ונץ החלב. מפורש בריש פרק דלעיל:
מתני' הילך איסור זה ולקוט לי ירק היום. אין זה כדמי שביעית ושכרו מותר אבל אם אמר לקוט לי בו ירק היום ל' זה משמע יותר בשכר של שביעית ושכרו אסור להוציא ממנו לשאר דברים אלא שצריך לנהוג בו כדמי שביעית שהוא לאכילה ושתיה כמו פירות שביעית:
כשאלקוט ירקות שדה אביא לך. בשכרו מותר מפני שא''ל כן בשעת המקח ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית אבל אם לקח ממנו סתם בהקפה ה''ז הפונדיון כחוב עליו לא ישלם לו מדמי שביעית לפי שאין פורעין חוב מדמי שביעית:
הלכה: לָמָּה כְּדִי שֶׁיִּמָּֽכְרוּ בְזוֹל. וְיִשָּֽׁקְלוּ בְלִיטְרָא וְיִמָּֽכְרוּ בְזוֹל. אִם אָמַר אַתְּ כֵּן אַף הוּא אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶן בִּקְדוּשָׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' למה לא ימכרו במדה וכו' כדי שימכרו בזול. כלומר שמתוך שאינו מקפיד עליהן לצמצם ימכרו בזול וכדפרישית במתניתין:
וישקלו בליטרא וימכרו בזול שאם אין הקפידא אלא כדי שימכרו בזול א''כ הו''ל לחכמים לתקן שלעולם ימכור אותן בזול יותר מבשאר השנים ולמה אסרו לשקול וה''ה דפריך על מדה ומנין וחדא מינייהו נקט. ומשני אם אתה אומר כן אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה כלומר דמ''מ חששו שאם ימכור אותן דרך מכירה של שאר שמם אתי לזלזולי בהו ולא ינהוג בהן קדושת שביעית ואע''פ שמשנה הוא המקח ועוד דאם אתה מתירו למדוד וכו' אתי נמי לדקדק בהמקח:
גמ' מה בין האומר לקוט לי ומה בין יהאומר לקוט לי בו. ומ''ש זה מותר וזה אסור:
מהלכות של עממום הוא. של גמגום שבגוף הדין גמגמו בו ואינו אלא חומרא בעלמא ולפיכך התירו באומר לקוט לי ולא אמר בו וכן להני דחשיב להו לקמן:
תמן תנינן. (ברפ''ג דמע''ש):
תמן תנינן. (ברפכ''ג דשבת) וגריס להא הכל שם במעשר שני וכן במסכת ע''ז (בפ''ב):
תַּנֵּי פֵּירוֹת חוּץ לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. לֹא יְהוּ נִמְכָּרִין לֹא בְמִידָּה וְלֹא בְמִשְׁקָל וּבְמִנְייָן אֶלָּא כְפֵירוֹת הָאָרֶץ וְאִם הָיוּ נִיכָּרִין מוּתָּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי בּוּן כְּגוֹן אִילֵּין קורדקיא דְּסָֽלְקִין וּמִזְדַּבְּנִין מִן סוּסִיתָא לְטִיבֵּרִיָּא.
Pnei Moshe (non traduit)
תני. (בתוספתא פ''ד):
אלא כפירות הארץ. שלא במדה וכו' דלא ליתי לאחלופי ואם היו נכרין שהן מחו''ל מותר:
אילין קורדקייא. כמו חיפי קורדנייתא בפ' כל שעה כלומר כגון אלו שרגילין להעלותן מן סוסיתא והיא בח''ל סמוך לא''י כדאמרינן לעיל (בפ''ו בהלכה א') ארץ טוב זו סוסיתא ומעלין משם למכור בטבריא:
לא יסוך יין וחומץ וכו' ומפרש לה כגון החושש את ראשו וכו' שלפעמים עושין זה לרפואה ובשל שביעית אסור שאין דרכן לסיכה וניכר שהוא לרפואה:
אין מפטמין את שמן של שביעית לתת בתוכו עיקרי בשמים שיהא מפוטם מפני שהעיקרין בולעין את השמן והולך לאיבוד. אבל לוקח הוא שמן ערב שביעית. כלומר אבל שמן ערב שיש לו ריח לוקח הוא בשביעית ואינו חושש שמא נתפטם בעיקרי בשמים משל שביעית וכך הוא בתוספת' שם אין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקחין שמן ערב לסיכ' מ''מ:
ר' אימי סבר מימר. דהאי מ''מ הוא לומר אפי' מישראל החשוד על השביעית וא''ל ר' יוסי לא אמרו אלא בסתם שאינו ידוע אם הוא חשוד או אינו חשוד הא אם ברור הוא שהוא חשוד אסור ליקח ממנו:
רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אַבָּא בַּר מָמָל זֶה שֶׁהוּא מוֹדֵד בִּכְפִישָׁה וְנִסְתַּייְמָה לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פְעָמִים. אָסוּר לָמוּד בָּהּ. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אָסוּר מֵימַר עֲבַד אֶצְבָּעָךְ.
Pnei Moshe (non traduit)
זה שהוא מודד בכפיש'. והיא עשויה למדידות הרבה עד כאן הוא כך ועד כאן הוא כך והוא לא מדד בצמצום אלא שנזדמנה לו ב' וג''פ כפי מה שרצה אסור למוד בה דהוי כמתכוון למדוד:
א''ר הושעיא אסור מימר עבד אצבעך. בתמיה וכי אסור לומר עשה כך באצבע שלך לסימן שעד כאן יהיה כך וכך וזה נמי כך הוא דמכיון שלא נתכוין למדידה ממש אין כאן איסור:
מהו לפטם יין של שביעית. דבמעשר שני תנן (בפ''ב) דמ''ש אין מפטמין את השמן אבל מפטם הוא את היין ובשביעית מהו:
נישמעינה מן הדא. דקתני במתניתין קל מהן שביעית וכו' וא''כ אם במעשר שני החמור לענין הדלקה מותר בשביעית מכ''ש לפטם את היין דמותר במעשר שני שהוא מותר בשביעית:
א''ר אלעזר דר' יהודה היא. (בריש פרק יא דתרומות) תנן אין מפטמין את השמן אבל עושין את היין ינומלין אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו ומפרש לה ר''א דר' יהודה דמתיר בבישול אוסר הוא בינומלין דהיינו מפטם שנותן לתוכו דבש ומיני בשמים וטעמא דאינו מותר לר' יהודה אלא במשביח את היין עצמו שהוא מתקיים ביותר כשמבשלו אבל במפטם שהוא ינומלין שאינו משביח את היין להתקיים ע''י כך אוסר וה''נ מאן דתני אסור ר' יהודה היא:
טַבָּח כֹּהֵן שֶׁנִּתְמַנֶּה לוֹ בְּכוֹר מַהוּ מִקְטְעָתָהּ קוּפָּדִין וּמְזַבֵּנַתָּהּ גַוְא שׁוּקָא. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר שָׁרֵי מִן הָדָא אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֵיאָגֵד בַּבַּיִת אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַשּׁוּק. אָמַר רִבִּי מָנָא כָּל גַּרְמָא הִיא אָֽמְרָה דְהוּא אָסוּר שֶׁלֹּא יְהֵא כְעוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְגוּפוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
טבח כהן שנתמנה לו בכור. ואנן תנן בפ' דלעיל שאין עושין סחורה בבכורות אא''כ לקחו למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו והא כיון דטבח הוא לא התירו לו והבעיא היא אם מותר לקטעו קופדין וזהו לחתיכות חתיכות בשר ולמכרו בשוק דאפשר דמכירה כזו לא מיחזי כעושה סחורה:
ר' ירמיה סבר מימר. דבכה''ג שרי ורצה לפשוט ממה דשרו ב''ה את שדרכו ליאגד בבית אוגדין אותו למכור בשוק וה''נ מכיון שדרך לעשות חתיכות חתיכות לבית מותר למכור כך לשוק:
א''ר מנא. דלא דמיא דאדרבה כל גרמא היא אמרה דהוא אסור. מכל עצמה של מתני' נלמד שזה אסור שהרי הכא דרכו כך למכרו בשוק חתיכות חתיכות ושלא יהא נראה כעושה סחורה בגופו של הבכור ולא התירו ב''ה במתני' אלא דווקא בגוונא של האגודה שאינו מדרך לעשותה כשמוכר לשוק:
אתא. ר' ירמיה וא''ל לר' חזקיה הלא אתה למדתנו זה ותני בברייתא כן אין סכין שמן של שביעית במרחץ וכו'. והא דתנינן שמן של שביעית סכין בו היינו שסך עצמו מבחוץ ונכנס אבל במרחץ אין סכין בו משום בזיון קודש וכן לא שמן שריפה כדמסיק דטעמא מפני בזיון קדשים:
קל מהן שביעית וכו'. דקתני במתני' ופריך וכי תרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה היא שניתנה להדלקת הנר דזהו שמן שריפה שאמרו בכל מקום ותרומה טהורה אין מדליקין בה אבל שביעית אפי' טהורה ניתנה להדלקת הנר:
על מיסחי. נכנס לרחוץ במרחץ:
לזיסימי אודייתא. לזוסימי הוא כהאי דאמרינן פ' במה טומנין כוספא דיסמין וזהו הוורד של יסמין ונכבש בשמן שומשמין ועושין אותו לסוך ולרחוץ את הזוהמא ואדייתא הוא מהגדל בשדה. וכל השדמות עד נחל קדרון בירמיה (ל''א) תרגומו וכל אדיתא:
וא''ל לשלוחו העל לי הצלוחית הזאת עם השמן לאשונא להתנור לחממו כדי שיהא נוח לסוך ולרחוץ בו ושל שביעית היה וא''ל זה וכי לית הוא אסור לסוך במרחץ כהאי ברייתא דלקמיה:
אתא זה השליח ושאל לר' ירמיה וא''ל שר' חזקיה צוה לו כך:
משנה: הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל הֵילָךְ אִיסוּר זֶה וְלַקֵּט לִי יֶרֶק הַיּוֹם שְׂכָרוֹ מוּתָּר. לַקֵּט לִי בּוֹ יֶרֶק הַיּוֹם שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוֹנְדִיּוֹן כְּשֶׁאֶלְקוֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ מוּתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם לֹא יְשַׁלֵּם מִדְּמֵי שְׁבִיעִית שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית.
Pnei Moshe (non traduit)
מתני אין מוכרין פירות שביעית וכו' כלומר מה שמותר למכור כאותו ששנינו בפ' דלעיל שאם לקט לעצמו והותיר מותר למכרו וכיוצא בזה וכן מותר למכור מעט מעט כדאמרי' שם (בהלכה ד') וכשמוכרן לא ימכור לא במדה ולא במשקל ולא במנין שלא יהא נראה כסוחר בפירות שביעית ומדקדק למוכרן בצמצום במדה וכו' אלא מוכרן אכסרה שמתוך כך ימכור אותם בזול ויהא ניכר שהוא נוהג בהן מנהג הפקר:
ולא תאנים במנין. כלומר שאע''פ שדרך למוכרן במשקל וה''א דכשמוכרן במנין מותר וכן הירק שדרכו להמכר במנין וה''א כשמוכרן במשקל מותר שאין זה כדרך שרגילין למוכרן קמ''ל דאפ''ה לא משום דהוי כמדקדק במכירתן:
בש''א אף לא אגודות. מפני שהוא דרך שאוגדין אותו למכור בשוק:
ובה''א את שדרכו לאגוד אותו בבית מה שהוא מדרך לאגוד אותו כשמביאו לבית מותר לאגוד אותו למוכרו לשוק לפי שאגודת הבית מסתמא הוא דרך אכסרה שאינו מדקדק כמה יהיו באגודה לפיכך מותר למכור לשוק כדרך אגודה זו אבל אם אין דרכו לאגדו כשמביאו לבית אלא כשמוכרו בשוק אוגד אותו מודו ב''ה שאין מוכרין אותו אגודות שניכר שאגודה זו למכור בצמצום הוא והוי כסחורה:
ונץ החלב. מפורש בריש פרק דלעיל:
מתני' הילך איסור זה ולקוט לי ירק היום. אין זה כדמי שביעית ושכרו מותר אבל אם אמר לקוט לי בו ירק היום ל' זה משמע יותר בשכר של שביעית ושכרו אסור להוציא ממנו לשאר דברים אלא שצריך לנהוג בו כדמי שביעית שהוא לאכילה ושתיה כמו פירות שביעית:
כשאלקוט ירקות שדה אביא לך. בשכרו מותר מפני שא''ל כן בשעת המקח ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית אבל אם לקח ממנו סתם בהקפה ה''ז הפונדיון כחוב עליו לא ישלם לו מדמי שביעית לפי שאין פורעין חוב מדמי שביעית:
הלכה: מַה בֵּין הָאוֹמֵר לַקֵּט לִי מַה בֵּין הָאוֹמֵר לַקֵּט לִי בּוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה מֵהִילְכוֹת שֶׁל עִימְעוּם הִיא. תַּמָּן תַּנִּינָן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ הַעַל הַפֵּירוֹת הָאֵלֶּה לִירוּשָׁלֵם לְחַלֵּק. אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הַעֲלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וְנִשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלֵם. מַה בֵּין הָאוֹמֵר לְחַלֵּק מַה בֵּין הָאוֹמֵר הַעֲלֵם שֶׁנֹּאכַל וְנִשְׁתֶּה בִּירוּשָׁלֵם. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן מֵהִילְכוֹת שֶׁל עִימְעוּם הוּא. תַּמָּן תַּנִּינָן שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ כַדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ הַלְוֵנִי. מַה בֵּין הָאוֹמֵר הַלְוֵנִי מַה בֵּין הָאוֹמֵר הַשְׁאִילֵנִי. אָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן מֵהִילְכוֹת שֶׁל עִימְעוּם הִיא.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' למה לא ימכרו במדה וכו' כדי שימכרו בזול. כלומר שמתוך שאינו מקפיד עליהן לצמצם ימכרו בזול וכדפרישית במתניתין:
וישקלו בליטרא וימכרו בזול שאם אין הקפידא אלא כדי שימכרו בזול א''כ הו''ל לחכמים לתקן שלעולם ימכור אותן בזול יותר מבשאר השנים ולמה אסרו לשקול וה''ה דפריך על מדה ומנין וחדא מינייהו נקט. ומשני אם אתה אומר כן אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה כלומר דמ''מ חששו שאם ימכור אותן דרך מכירה של שאר שמם אתי לזלזולי בהו ולא ינהוג בהן קדושת שביעית ואע''פ שמשנה הוא המקח ועוד דאם אתה מתירו למדוד וכו' אתי נמי לדקדק בהמקח:
גמ' מה בין האומר לקוט לי ומה בין יהאומר לקוט לי בו. ומ''ש זה מותר וזה אסור:
מהלכות של עממום הוא. של גמגום שבגוף הדין גמגמו בו ואינו אלא חומרא בעלמא ולפיכך התירו באומר לקוט לי ולא אמר בו וכן להני דחשיב להו לקמן:
תמן תנינן. (ברפ''ג דמע''ש):
תמן תנינן. (ברפכ''ג דשבת) וגריס להא הכל שם במעשר שני וכן במסכת ע''ז (בפ''ב):
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source